נועם גרינר -עדויות מתנדבים

עבר עליי יום לא משהו, בלשון המעטה.. מהימים האלה שאתה מבין שלא היה לך למה לקום מהמיטה, וכל מה שבא לך לעשות זה להתכנס בתוך עצמך ולא לצאת מהחדר, אבל יצא שנרשמת ללימודים במכללה למנהל וההורים שילמו לא מעט אז חייבים ללכת. אז הלכתי. כל מי שאומר לך שלום במכללה פשוט עובר לידך, כל השיעורים נשמעים לך כאילו המרצה אילם ואפילו חשק לאכול אין לך.. ואז חזרתי הביתה, לאותה התחושה הנוראית שגם ככה עטפה אותי כל היום עד שחברתי (שתבורך) שלחה לי הודעה והציעה לי לבוא להתנדב איתה בהוסטל שיקומי לאנשים שמתמודדים עם מגבלה נפשית. וואלה לא תכננתי, אבל אמרתי לעצמי ״מה כבר יקרה? ניתן לקארמה הזדמנות להוכיח את עצמה״!!
כשהגענו לשם הבנתי שהחברה שלי שכחה לציין פרט מאוד חשוב: מדובר באנשים מעל גיל 60. עכשיו שוב, אני לא יודעת כמה פה באמת מכירים אותי אבל אני ומבוגרים זה סיפור אחר. אני אגיד את זה בצורה הכי ישירה: אני לא יכולה להתמודד מולם, עזבו לא יכולה- אני לא יודעת איך להתמודד מולם. הם אוכלים אני בוכה, הם שותים מים אני בוכה, הם עוברים מעבר חצייה מולי אני בוכה, הם מספרים בדיחה אני בוכה, הם מחייכים אליי אני בוכה, בקיצור- הבנתי שלשים אייליינר באותו יום הייתה טעות מרה. בעיניי הם לא סתם מבוגרים, בעיניי הם נסיכים- נסיכים שגורשו מהארמון שלהם בגלל היותם יותר מדי נסיכים.
מטרת ההתנדבות הייתה לתפעל באזר בגדים ויריד אופנה. לעזור להם למדוד, להלהיב אותם, לדאוג להם, לצחוק איתם ולתת להם את התחושה שהם המסמר של הערב מה שבסוף התברר כדבר מאוד קל – כי הם באמת היו כוכבים.
ציפיתי לגמור את הערב הזה מיובשת מדמעות, בסוף סיימתי אותו עם לחיים כואבות מחיוכים. אני רוצה להודות לארגון ״וואן דיי״ שעושים בעיניי שליחות מעוררת הערצה, לכל האנשים המדהימים, התיירים והישראלים כאחד שהצטרפו להתנדבות ונתנו מעצמם הכל, בלי לבקש דבר בתמורה והכי חשוב, לבעלי לעתיד, למר יהודה הנסיך בן ה-86 שגר בפנטאוז של ההוסטל, אתה יכול לברוח אבל אתה לא יכול להתחבא- אתה שלי! הטבעת כבר בהזמנה תמתין לי מחר במרפסת. תודה על שהדבקתם לי חיוך על הפרצוף שפשוט מסרב לרדת ביום שחשבתי שזה כבר יהיה בלתי אפשרי!!!